משה, בן טובה וברל-יעקב, נולד ביום י"ח בטבת
תש"ג (26 בדצמבר 1942) בבקאו שברומניה. את לימודיו היסודיים והתיכוניים
עשה ברומניה וסיימם בהצטיינות. בתקופה שבין סיום לימודיו
לבין עלייתו ארצה בשנת
תשכ"א, השתלם בבית ספר כפרי, ואת זמנו הפנוי בילה בקריאה ובכתיבת שירים בשפה
הרומנית. תמיד קיווה כי בבוא היום יוכל לתרגמם לעברית. כאשר עלתה המשפחה לארץ,
בחרה להתיישב בבאר-שבע, ואילו משה עבר לאולפן בקיבוץ, כדי ללמוד את השפה העברית.
משה גויס לצה"ל בראשית פברומר
1962
והוצב לחיל השריון. אם כי יכול כעולה חדש לדחות את מועד גיוסו, החליט להתגייס מיד
וחיכה בקוצר רוח ליום המאושר. במסגרת שירותו עבר קורס צוותי תותח
20 מ"מ. הוא שוחרר לאחר שלוש שנות שרות סדיר בצה"ל.
משיצא לחיים האזרחיים החל ללמוד היסטוריה וארכיאולוגיה באוניברסיטה
בירושלים, וכמן-כן הוענקה לו תעודת-הוראה. גם בשנות לימודיו וגם אחריהן עבד
כמורה. חמש שנים עבד בבית-ספר תיכון בירושלים, שנה אחת עבד בהתנדבות בבית-ספר ערב
בירושלים, ושנתיים עבד בבית-ספר ערב המכין תלמידים לבגרות בבאר-שבע. משה גם כתב
מאמרים רבים, בעיקר בתחום ההיסטוריה והפוליטיקה. מאמר אחד, הדן בקשריהם של בני
רוטשילד למתיישבים הראשונים, התפרסם ב-"ידיעון למורים להיסטוריה", וכן התפרסם
מאמר הדן ביחסי ישראל-צרפת בשנים
1948-1967. משה, או מישו, כפי שנקרא בפי בני משפחתו, היה
אדם ישר, נבון, מסור מאוד לכל תפקיד שנטל על עצמו. לעבודתו התמסר בכל נפשו וראה
במילוי תפקידו ייעוד חינוכי ממדרגה ראשונה. הוא היה מהאנשים המוכנים לבוא לעזרת
הזולת תמיד, אפילו במצבים הכרוכים בסכנה. עדין נפש היה ורגיש. משה נודע בקרב
תלמידיו כפטריוט גדול, ורגש זה הצליח להאציל גם עליהם. הוא התעניין בתחומים רבים
- היסטוריה, פוליטיקה, ספרות, ארכיאולוגיה, ביולוגיה ועוד ועוד. שעות ארוכות
הקדיש לתחביביו: היה כורך ספרים ישנים ומסדרם לפי נושאים על-גבי המדפים, חרט
וגילף בעץ וקרא הרבה. הוא היה בעל השכלה רחבה ובעל כושר-ביטוי שובה לב, גם בכתב
וגם בעל-פה. בעבודתו היה מסודר למופת, ולעומת זאת היה מפוזר בכל הנוגע לענייני
יום-יום, משום שמחשבותיו היו נתונות לעניינים שברומו של עולם. מלחמה תמידית הייתה
לו עם הזמן. תמיד טען שאין
24
שעות היממה מספיקות לו כדי לקרוא את כל אשר רוצה הוא לקרוא. ידידיו מעידים עליו
שהיו לו תכונות מובהקות של מנהיג, ואם כי התעניין בפוליטיקה, לא בחר להיות
עסקן-ציבור. הוא שאף לחקור את נושא הציונות, אולם לא הספיק להתפנות לכך. תמיד
אמר: "איך אוכל לעזוב את ההוראה כשאתמסר למחקר? אני מרגיש שהנוער זקוק לי. יש לי
מה לתת לו, מה לומר לו. אני רוצה לספר לנערים האלו על ההיסטוריה של העם הזה, כדי
שלעולם לא ישאלו את עצמם אם יש לנו זכות להיות פה או לא". תלמידיו אהבוהו כאב,
כמורה וכחבר. הם ספרו עליו: "משה היה מורה שחששו מפניו, אבל העריכוהו מאוד.
אנציקלופדיה מהלכת היה, אך אנו פנינו אליו גם בבעיות שמחוץ ללימודים. הוא היה אדם
למופת. הוא ידע להודות כששגה, אולם בדרך כלל לא שגה. לא קרה ששאלנו אותו שאלה
והוא לא ידע את התשובה עליה. אל התלמידים התייתס כאב. מבחנים לא היו בשבילו
קריטריון לציונים. כשלא הצליחו להבינו ניסה להסביר דבריו בדרכים אחרות, ובמסיבות
סחב ארגזי משקאות יחד עם כולם. הוא ממש חי עם התלמידים. אשר להיסטוריה, הוא היה
משוגע לנושא והצליח להעביר את אהבתו הגדולה גם לאלה שהייתה להם דעה קדומה נגד.
שעות ארוכות היה מכין חומר לתלמידים, תרגם גם מלועזית. הוא לא הרצה היסטוריה, הוא
היה מביא דוגמאות. שיעור אצלו היה כמו סרט". משה נשא לאישה את פנינה, שלמדה אתו
באוניברסיטה בירושלים, ובשנת
1971
נולדה בתם סנאית. מספרת אשתו: "משה, אדם נפלא היה. ידיד ולא רק בעל. לבתנו הקדיש
שעות ארוכות וסבלנות רבה. יחד האזינו לתקליטים, גם שרו יחד, כשהוא מלווה אותה
במנדולינה, ולכל שאלותיה ענה באורך-רוח מופלא".
במלחמת יום הכיפורים שירת כלוחם
בגדוד סיור
87
שנלחם בגזרה המרכזית בסיני. ב-
14
באוקטובר נטל גדוד הסיור חלק חשוב בשבירת המתקפה של הדיויזיה ה-
21
המצרית, כאשר הגדוד תוקף את האגף הדרומי של חטיבה
1
המצרית ומשמיד טנקים רבים. הנגמ"ש בו היה משה עסק בפינוי נפגעים ונפגע בעצמו
פגיעה ישירה על ידי טיל מצרי. משה נפצע אנושות, טופל טיפול ראשוני בשטח והועבר
לבית חולים בעורף. עשרה ימים נאבק על חייו והרופאים התפעלו מכושר העמידה ורצון
החיים שלו. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24
באוקטובר
1973) מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין
בנהרייה (חלקה
3, שורה
3,
קבר
2). השאיר אחריו אישה, בת, אב, אם ואחות. לאחר
נופלו הועלה לדרגת סמל.
