יעקב, בן פנינה ואביתר, נולד ביום כ"ו באייר תשי"א (1 ביוני 1951) בקיבוץ דברת ולמד בבית-הספר היסודי במשק. הוא המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון "העמק המערבי" ביפעת. בתקופה שלמד בבית-הספר התיכון, היה פעיל במיוחד בהדרכת נוער. במשך שנה ריכז את חברת הילדים בכפר-תבור, עוד שנה עשה כן בעפולה-עילית וכן ריכז את חברת הנוער במשקו במשך שנה. קובי היה תלמיד מצטיין בבית-ספרו ונשלח למחנה הנוער שוחר-מדע במכון וייצמן. אחר-כך נשלח גם למחנה נוער שוחר-מדע בינלאומי, שנערך בלונדון. היה בקובי מיזוג נפלא של הריאליסט (בעיקר מתמטיקאי), והומניסט. הוא היה קורא נלהב של ספרות טובה ושירה, והוריו ומוריו השפיעו עליו תמיד ללמוד הוראה, כדי שיחזור ללמד במשק. ואכן, כחודשיים לפני נפילתו נרשם קובי לאוניברסיטה בירושלים. שעות ארוכות מזמנו היה קובי מקדיש לכתיבת שירים. כמו שיר זה, שנמצא בעיזבונו: "כולם יורים עלי / רוצים בטוב אולי / אבל יורים. / אמצא לי נחת בשביל / לא אדע לאן יוביל / אבל אלך. / ראיתי אנשים שורקים / שיר מלחמה מזמרים / אבל שורקים. / והרובה הוא הפה / מדברים דברים הרבה / אבל רובה. / ואנשים יורים יורים / כולם אלי מתכוונים / ויורים".

יעקב גויס לצה"ל בשלהי אוקטובר 1969, ולאחר שהוצב לחיל השריון סיים את הכשרתו בבית הספר לשריון. הוא היה חייל טוב, עצמאי, נבון ובעל תושייה. מפקדיו העריכו אותו וחיבבוהו וחבריו אהבוהו ומצאו בו ידיד נאמן, רחב-לב וחביב.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפרים, נשלח יעקב עם יחידתו, גדוד סיור 87 לגזרה המרכזית של חזית סיני והשתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים. בקרב הקשה והאכזרי להקמת ראש הגשר לצליחת תעלת סואץ שהתחולל ביום כ' בתשרי תשל"ד (16 באוקטובר 1973) לפנות בוקר, ליד "החווה הסינית", כאשר קובי עם צוותו עסק בפינוי פצועים, נפגע הנגמ"ש שלהם פגיעה ישירה מטיל מצרי וקובי נהרג יחד עם כל חבריו בנגמ"ש, אנשי צוות ופצועים יחד. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבקיבוצו, דברת. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.