דגן, ישראל

ישראל, בן תקוה ואשר, נולד ביום כ"ד בתשרי תש"י (17 באוקטובר 1949) בקיבוץ נען. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון שם. בשנותיו הראשונות בבית-הספר אפיינו את ישראל יושר ילדותי והתלהבות לפטנטים. הוא היה בעל תושייה ומשום כך הרבו לבחור בו לארגן פעולות בכיתות ההמשך של בית-הספר. הוא היה חבר בחטיבת בני הקיבוץ המאוחד של "הנוער העובד". ישראל היה ספורטאי פעיל וחבר ב- "הפועל" נען, שיחק בכדורעף והיה שחיין מצטיין. היה לו חוש צדק והוא היה בעל מוסר ללא פשרות. הוא אהב לעשות וכל שעשה עשה בצנעה. בדרך כלל מיעט לדבר ודיבורו הקצר הצטיין בכנות ובפשטות, אך הוא ידע לקשור קשרי ידידות עם אנשים שמצא בהם עניין, בשנת ,1968 לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, הצטרף ישראל (שכונה בפי רבים דגן), במסגרת "גיוס לשנה שלישית", לגרעין בנים, שהיה מיועד להשלים את קיבוץ יראון. הוא עשה ביראון חודשים אחדים עד שגויס, ועבד שם במטע. בתוך זמן קצר ליכד סביבו את העובדים, שכן נעים היה להיות במחיצתו. אף-על-פי שהשתדל שלא להיות במרכז ולהתבלט, הוא נבחר למזכיר הגרעין.

ישראל גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1969 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מקצועות טנק "פאטון", הוצב כנהג טנק בגדוד שריון והשתתף בקרבות מלחמת ההתשה. לאחר שהשתלם בקורס מפקדי טנקים, בקורס קצינים ובקורס קציני-שריון, הוצב כמ"מ טנקים בגדוד שריון בגזרת תעלת סואץ. בתפקידו זה ציין אותו מפקרו כ- "יקצין טוב מאוד, ממושמע ועצמאי, מפקד הגון וישר, סבלני כלפי פקודיו ויעיל בתפקידו". אחרי-כן מונה סמ"פ טנקים באותו גדוד. גם בתפקידו זה הוערך כקצין ישר, הגון ונאמן, ממושמע ומשתדל למלא את המוטל עליו בצורה טובה. כן צוין שהוא בעל כושר הדרכה והסברה טוב מאוד. כעבור זמן הועלה ישראל לדרגת סגן. בתעודת השחרור שלו צוין שהוא בעל יכולת ומילא את תפקידו ביעילות ובמסירות.

לאחר שסיים את שירותו הסדיר, הוצב לשירות מילואים כמ"מ טנקים בגדוד סיור 87. לאחר השחרור, חזר ישראל תחילה לנען ואחרי חודשים אחדים עבר ליראון. אחרי זמן קצר, בפברואר 1973, נשא לאישה את חברתו בת קיבוץ גבעת חיים מאוחד ועבר להתגורר בקיבוץ זה, שם עבד בענף האבוקדו. עד מהרה החל לפעול בתחומי חברה שונים, בארגון ומסיבות בחגים וכיו"ב.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נקרא ישראל ליחידתו. הוא השתתף עמה, כמפקד מחלקת טנקים, בקרבות הבלימה בסיני ובקרבות הפריצה אל מעבר לתעלת סואץ. אנשי הכות שלו נלחמו ב"חווה הסינית", וצלחו את התעלה. ביום ה- 17 באוקטובר 1973 השתתף ישראל בקרב לבלימת כוח מצרי אשר ניסה לתקוף את ראש הגשר של כוחותינו מדרום. בקרב זה  השמידו ישראל וחבריו מספר רב של טנקי אויב. לאחר מכן עסקו בטיהור השטח וסייעו לצנחנים בכיבוש מתחם "סרפאום". הוא השתתף בטיהור אזור החיץ החקלאי וביום כ"ו בתשרי תשל"ד, (22 באוקטובר 1973) כאשר ישראל משמש כ-סמ"פ, נשלחו שלושה טנקים בפיקודו, ממש בדקות האחרונות לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, בראש כוח של צנחנים אל תוך כפר במבואות הדרומיים של איסמעיליה. ישראל, שהיה קצין זהיר (נהג לאמר: "בואו נהיה זהירים, לא הייתי רוצה שהבן שלי ייקרא על שמי" - אשתו היתה בהריון כשפרצה המלחמה), ניסה לערער על הפקודה שנראתה לו כהוראה להתאבדות, אך מפקד גדוד הצנחנים עמד בתוקף על ביצוע המשימה על ידי הטנקים. הטנקים של ישראל התקדמו לבדם אל תוך הכפר, ותוך דקות ספורות נפגעו כל שלושת הטנקים מפצצות אר.פי.ג'י שנורו מתוך בתי הכפר ממרחק קצר. ישראל הספיק לתת פקודת נטישה לצוותי הטנקים, ולאחר שהוא בעצמו קפץ מהטנק, נפגע ונהרג. הוא הוכרז כנעדר, ורק אחרי תקופה של חמישה חודשים הוקם קבר אחים לו ולעוד שלושה מאנשי צוותי הטנקים שלו קבר אחים בבית העלמין בקרית שאול (איזור 1, חלקה 9, שורה 1, קבר 28). השאיר אחריו אישה ובן (שנולד לאחר נופלו וקיבל את השם מתן), הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

3 הטנקים של המחלקה שדגן פיקד עליה

התמונה צולמה על ידי כוחות או"מ לאחר הפסקת האש