Carmeli

בן-ציון (בנצי), בן אסתר ופנחס, נולד ביום כ"ג באדר תרצ"ז (6 במרץ 1937) בבני-ברק. אביו עלה ארצה מפרס כדי להכין את בואה של המשפחה ואמו נדדה בעקבותיו בדרך-לא-דרך ובתנאים קשים מאד, כשהיא נושאת בזרועותיה את יהודה, אחיו הבכור של בנצי, שהיה אז בן שישה חודשים. עם הגיע השיירה ארצה נתפשה והעולים הושמו במעצר, אך כעבור שלושה חודשים שוחררה אמו של בנצי, והמשפתה שאוחדה עברה לבני-ברק, שהייתה אז מושבה מוקפת פרדסים ועצי אקליפטוס. בגלל המצב הכלכלי בבית לא יכלו הילדים ללמוד לימודים סדירים והרבו לשוטט באזור ולשחק. כנער עבד בנצי כמכונאי במוסך וכחרט בבית-חרושת לאופנועים ואת הכסף הראשון שהשתכר נתן להורים. אמו סיפרה כי תמיד שמח לתת לה את כל אשר השתכר. כבר מגיל צעיר ניכרו אצלו נטייה להרפתקאות ושאיפה לעצמאות. הוא נהג לטפס על עצים ולהתקוטט עם נערים ערבים בסביבה. כעבור זמן למד בישיבה בבני-ברק ואת חוק לימודיו התיכוניים סיים בשיעורי-ערב. בנצי היה קשור מאוד למשפחתו, כיבד את הוריו והשתדל להקל עליהם ככל יכולתו. יחסיו עם אחיו ועם אחיותיו היו לסמל ולדוגמה. בגלל כישרונותיו הרבים התקשה בבחירת דרכו לעתיד, מה גם שניחן בכישרון משחק ועולם הבמה משך אותו. כשנה לפני גיוסו למד בבית-ספר לאמנות הבמה של משה הלוי והשתתף בהצגות תיאטרון "דוכן", שהועלו בכמה מקומות בארץ.

בן-ציון גויס לצה"ל בתתילת נובמבר 1955. אחרי שהשלים את מסלול האימון הבסיסי, עבר קורס סיירים והוסמך כסייר. הוא נפצע בפשיטה על משטרת קלקיליה ערב מבצע "קדש", והיתה זאת הפעם הראשונה מתוך פעמים רבות, שנפצע בעת שירותו הצבאי. את כל פציעותיו השתדל להעלים מידיעת משפחתו, כדי שלא להדאיגה. לימים הוצב לגדוד שריון שהיה אז הראשון בסוגו בצה"ל. עם גדוד זה עשה בנצי את כל דרכו בצה"ל, בקורסים במקצועות השריון היה מהחניכים המעולים. בזכות השילוב של החברות והחמימות שלו עם מיומנותו, כסייר מעולה ושריונאי למופת, היה לאחד המפקדים המיוחדים במינם בצה"ל. כשקצין היה מצליח בתרגיל ניווט מסובך, היו אומרים בסיכום: "הוא כמעט כמו בנצי". הוא עבר קורס צניחה והשתתף במבצע "קדש" כסייר בגזרת אבו-עגילה. בחודש אוגוסט 1960 סיים קורס קצינים. מאז ראה בצבא את עתידו והחליט להצטרף לצבא-הקבע. כדרכו מנוער נתן גם הפעם את משכורתו הראשונה להוריו, כדי שישלמו חובות בגין הדירה שבנה להם אחיו הבכור יהודה. אז אמר: "יהודה בנה ואני משלם את החוב". את קורס מפקדי הטנקים השלים בנצי בהצטיינות ועם שובו ליחידתו השתתף בפעולות סיור ובפשיטות מעבר לגבול, באיזור הר-חברון. מקורס קציני שריון חזר בנצי כקצין טנקים והקים את מחלקת הסיירים הגדודית, ששמשה בסיס לסיירת השריון, וממנה עבר להיות סגן מפקד פלוגת טנקים מדגם "איי.אם.איקס". באימונים נפצע מכדור שפגע בחזהו והובא לבית החולים בבאר-שבע. חבריו שבאו לבקרו סיפרו עליו, שלמרות מצבו האנוש לא סר ממנו מצב רוחו השובבני אף לרגע ותמיד היה מוקף אחיות מצחקקות. חודש אחרי שהחלים מפצעו נפצע שנית בתאונה וחזר לבית החולים, הפעם כשרגלו מרוסקת. כששכב על שולחן הניתוחים הספיק עוד לומר לרופא: "אל תקטע לי את הרגל" והתעלף. ואכן, בכוח רצונו העז והתמדתו העיקשת חזרה רגלו המרוסקת לתיקנה והוא חזר לשירות פעיל. עם שובו לגדוד מונה קצין מודיעין גדודי, הקים את פלוגת הסיור של חטיבה 7 ונתמנה לעמוד בראשה. הוא עבר בין יחידות הגיס, שוחח עם מפקדים וגיבש תורת לחימה. הוא אסף את מיטב החיילים והמפקדים והקים פלוגת סיור לתפארת, שפעלה לפי תורת הלחימה שגיבש. לאחר שנשא אישה, הסכים לעזוב את שירותו בצה"ל. שלוש שנים היה מחוץ לצבא. הוא היה קבלן בנייה והצליח במעשיו, אולם הגעגועים לצבא גברו והוא החליט לחזור לשירות. חצי שנה לפני שפרצה מלחמת ששת הימים חזר לצבא והיה למפקד פלוגת טנקים מסוג "פטון". במלחמת ששת הימים הוביל את החטיבה לתוך מתחמי תאן-יונס, אך כדור שפגע בראשו הוציא אותו מן הקרב. הזחל"ם שהעבירו לתחנת האיסוף נפגע וצוותו נטש אותו. גיסו של בנצי, שהיה מפקד יחידה באותו קרב, בא לחלץ את הנפגעים. במקרה הסתכל לתוך הזחל"ם וגילה בו את בנצי נטול ההכרה. לאחר שהועבר לבית החולים החל מאבק איתנים על חייו. חודש ימים נאבק על חייו, כשאשתו אינה זזה ממיטתו. שלושה ניתוחים נעשו בראשו והוא יצא בשלום. לאחר שהוטב לו מעט, נהג לעבור בחדרי הפצועים נשען על אמו, לשוחח עם הפצועים ולעודד את רוחם. הוא עזב את בית-החולים בלוויית אשתו פרידה, לאחר שנקבעה לו נכות של 76 אחוזים. אז הוצע לו להשתחרר מצה"ל אולם הוא סירב בתוקף. את סירובו הסביר מפקדו דאז, האלוף גונן: "בנצי לא העלה זאת על דעתו. הוא מבין שהוא נכה רק 76 אחוז ועדיין יש בידיו חזקה על 24 אחוזי שארית של כושר, והוא איננו מבין מדוע איננו יכול לשרת ביחידה לותמת". הוא נאבק ויכול. תחילה מונה לתפקידי מטה שונים במפקדת גייסות השריון, דבר שהיה בניגוד לאופיו ולרצונו. לאחר תקופה ארוכה של הפצרות ושכנוע מפקדים, ובניגוד לחוות דעתם של הרופאים, שדרשו כי ישוחרר מצה"ל, הצליח בנצי לקבל תפקיד פיקודי בבקעת הירדן. אחר-כך התמנה מג"ד טנקים סדיר בגולן ומשם הועבר לשארם-א-שיך. כאשר מונה האלוף גונן למפקד אוגדה בדרום, דרש תפקיד באותה אוגדה ומונה מפקד גדוד סיור. במשך תקופה זו המשיך בנצי לקבל טיפול ועבר עוד ניתוחים בראשו. על אישיותו של בנצי כתב אחיו יהודה: "השקפת עולמו של בנצי הייתה תמיד אופטימית ומלאת ביטחון. שום מגבלות ומכשולים לא היה בכוחם לערער ביטחון עצמי חזק כשלו. הוא היה אמיץ לב ועשוי לבלי חת ובאותה מידה חסר כל שמץ של ראוותנות והתחזות. שמחת החיים, עליזות הנעורים וההומור המשחרר והכובש בהם הצטיין, לא הפחיתו מגישתו הרצינית והאחראית למילוי חובה ותפקיד". על שובבותו כתב עליו חבר לנשק: "עניין הפרצופים של בנצי היווה בעיה. לעתים היה מקדיר את פניו בהבעה של רוגז, רק כדי שכעבור שנייה ישתפך עליהם חיוך עצום מאוזן לאוזן". כתב עליו סגן-אלוף הרב אפרים צמל: "מהיכן שאב בנצי כוחות נפש אדירים כל כך, אצילים כל כך? ודאי שמתוך עצמו, בעמל שנים של הכרה תוססת, ודאי גם מקן משפחתו, לצד רעיה, שהיתה לו עזר כנגדו בהבנה מזדהה; אולם דומה כי בעיקר ינק משורשי בית אבא וגרסת ילדות. בית ההורים כולו ספוג מרוחה של תורת ישראל, תוך נכונות למלא אחרי כל מצוותיה".

במלחמת יום-הכיפורים, ביום י"ב בתשרי תשלייד (8 באוקטובר 1973), עמד סגן-אלוף בן-ציון כרמלי בראש גדודו על רכס "חמדיה". הוטל עליו לבלום את התקדמות האויב, שעה שיתר כוחות האוגדה הופנו לעבר קטע אחר של החזית. הגדוד, ובנצי בראשו, הצליח להחזיק ברכס ובציר "עכביש", שעליו הייתה מתוכננת הצליחה. במהלך הקרב נפל, והובא למנותת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול (איזור 1, חלקה 1, שורה 3, קבר 15). השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים, אח ושתי אחיות.

אריק שרון, מפקד האוגדה שצלחה את התעלה, אמר בדברי ההספד על בנצי: "בנצי נפל עת פיקד על גדודו, שהחזיק ברכס גבעות בעל חשיבות עליונה מול התקפות המצרים. את הגדוד השארנו שם כדי לבלום את המצרים והם עשו זאת, הם עשו זאת באותו יום והמשיכו בכך עד לסיום המלחמה. גדוד זה היה מהטובים שביחידות צה"ל. בנצי בנה את הגדוד, טיפח אותו, אימן אותו ועמד בראשו באומץ לבו, בדוגמא האישית שנתן, בדבקותו במטרה, בצניעותו וברוח הלחימה שהייתה בו, יכול וצריך בנצי לשמש מופת לכולנו"; בציון לשבח שהוענק לו מטעם הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור נאמר: "הנני לציין לשבח את סגן-אלוף כרמלי בן-ציון ז"ל על גילוי רוח התנדבות, אומץ לב, רצון לחימה ודבקות במשימה, להלן תיאור המעשה: "במלחמת יום-הכיפורים פיקד סא"ל כרמלי ז"ל על גדוד סיור בחזית סיני. סא"ל בן-ציון כרמלי ז"ל, שהיה נכה ממלחמת ששת הימים, שאף בהתמדה עיקשת לפקד על כוחות לוחמים, למרות מגבלותיו הגופניות. ב- 8 באוקטובר 1973 השתתף הגדוד בקרבות הבלימה באזור "כישוף". סא"ל בן-ציון כרמלי ז"ל פיקד על גדודו תחת הפגזות כבדות וגילה את כוונות האויב על האזור. כשהוברר כי האויב פנה לאזור "מכשיר-חמדיה", נע סא"ל בן-ציון כרמלי ז"ל עם הטנק שלו לעבר אותו אזור. תוך כדי תנועה ניהל קרבות והשמיד טנקי אויב. בקרב זה נפגע ונפל. סא"ל בן-ציון כרמלי ז"ל גילה במעשיו אלה רוח התנדבות, אומץ לב, רצון עז ללחימה ודבקות במשימה".