הייתי התותחן של זמי רייכל. הטען/קשר היה שלמה אקלר והנהג שניידר. הטנק היה 2ב.

היינו כבר אחרי מקלחת והחלפת בגדים ופתאום קיבלנו פקודה מקצ'ה (המג"ד של הצנחנים) להיכנס לתוך הכפר ולחסל כוחות מצריים. ישראל דגן (מ"מ הטנקים) התנגד לכך – אמר שחבל כי ישחטו אותנו. קצ'ה צעק עליו – אין חבל – כאן זה מלחמה – אתם השיריונאים פחדנים. ישראל היה קצין זהיר (לא פחדן) שאמר לא פעם: "נהיה זהירים – אני לא רוצה שהבן שלי ייקרא על שמי" (אשתו היתה בהריון). נכנסנו כ-חצי קילומטר באיזור של שדות תירס וחושות וכמעט מיד נפגעו כל שלושת הטנקים על ידי RPG. נפצעתי בגב מרסיסים שחלק מהם חדרו לריאה.

 זמי יצא מפתח המפקד ואני אחריו. חזרתי פנימה על מנת לחלץ את אקלר שהיה פצוע. הוצאתי אותו דרך פתח הטען/קשר והוא התישב למעלה לנוח. הייתי צריך לעבור לצד השני של הצריח על מנת לצאת שוב מפתח המפקד. אקלר ירד בצד שמאל ופגש את זמי ואת שניידר שעזרו לו להחלץ לכיוון כוחותינו. אני ירדתי לצד ימין – בהתחלה הייתי לבד – ראיתי חבר'ה בוערים – אחד מהם היה אייגנהולץ. המצרים ירו עלי והחלטתי לברוח דווקא לכיוון שלהם. ארבעה חבר'ה נוספים רצו לאותו כיוון, דגן, זיו, קליש ודונר (שנהרגו כולם). נפרדתי מהם ושיחקתי מחבואים עם המצרים בלילה וביום למחרת. פעם אחת חייל מצרי זיהה אותי והתחבאתי בתוך טאבון (הייתי צריך קודם להרחיב את הפתח) וכיסיתי את הפתח עם כלובי עופות ריקים. המצרים ישבו על ידי ואכלו – לא השאירו פרור. הפריע לי שירקתי דם אבל שמרתי על שקט. הבנתי את הדיבורים שלהם כי אני דובר ערבית. בלילה דילגתי לחושה אחרת. בלילה השני החלטתי שאני אנסה לחזור לכוחותינו – ולא אפול בשבי. היגעתי לטנקים השרופים וזכרתי שהם לא הסתובבו בין הבתים עד לפגיעה – אז הלכתי מהקצה של מכסה המנוע ישר אחורה ואחר כך לכיוונים ההפוכים מהכיוונים ששמעתי בקשר פנים בדרך (כי תותחן לא רואה בעצמו כלום בנסיעה). היגעתי לתעלת המים המתוקים ועליתי על מארב של הצנחנים שחשבו שאני חייל מצרי. צעקו עלי בערבית והרביצו לי מכות רצח גם עם קתות. בסוף הביאו אותי לטיפול אצל הרופא במקום. החובש שאל אותי מאיפה אני – אמרתי לו ממושב שפר והתברר שהוא מכרמיאל ויש לו משפחה בשפר. היכרתי אותם וידעתי שהם ממצרים – אז פתאום חשבתי שבכל אופן אני שבוי בידי מצרים. פינו אותי לבית חולים שדה ואחר כך לבית חולים סורוקה.