להלן הסיפור ממלחמת יום כיפור - "עלבונה של הדוברה הנשכחת"

כאן יסופר, על דוברה שנשכחה , נרתמה לגדוד ולצוות לא לה והגיעה והורדה למים ב"חצר" לאחר מסע תלאות וכאב.

מחזור נובמבר 1970, חטיבה 14 גדוד 184.

שפר מזלי, השתחררתי לפני הזמן ללימודים בטרם פרצה המלחמה, חבריי נותרו בסיני, מול פני המלחמה הארורה. עם פרוץ המלחמה בשבת 6.10.73 הייתי לא בסדיר מחד וללא גדוד מילואים, מאידך. ירדתי ביום ראשון, 7.10.73 לג'וליס ובמקום- חרדת אלוהים. הבסיס המוכר לכול שריונר כמופת לסדר היה נתון בתוהו מוחלט. ערב רב של חיילים ללא כיוון וסדר, כאוס מוחלט. "הסוס הלבן" לא ידע את נפשו (היה הרס"ר המיתולוגי של ג'וליס, ראוי לסיפור נפרד). ניסיתי לבדוק אפשרות לחבור לחבריי , איש לא ידע דבר. השמועות התרוצצו והוסיפו למצב הנורא ממילא. פגשתי שם את חברי, שוורציל'ה - איציק שוורץ - ויחד בתמימות (טיפשות ?) נרשמנו על ידי פקיד משועמם ולא איכפתי לרדת לסיני כמתנדבים. המראנו משדה התעופה בן גוריון ונחתנו בחשיכה כמעט מוחלטת ברפידים. איש לא ציפה לנו, לא קיבלנו תשובות, התחלנו להבין את ניצני הקטסטרופה. בדרך לא דרך במשאית "ריו" נסענו לטסה. המחזה שנגלה לעיננו כמו נלקח מסרט אימים. מבוכה, פחד, אי סדר נוראי, שמועות קשות וכן - התחלנו לשמוע שמות של חברים שנפלו. ניסינו ליצור קשר, להבין - לא היה עם מי לדבר. ההלם היה בכול.

חיפשנו מקום שינה, הגענו למרפאה, כאן למרבה הכאב, שורות שורות של הרוגים ממתינים להעברה לבתי העלמין הארעיים, חזרנו לכיוון הבונקר בו מהומה של ממש. איש באחיו על מקום, וכאן, ראינו לראשונה את החרפה. מדי פעם שמענו קולות נפץ וירי תותחים, אזעקות ועוד ועוד- שמועות. באותו לילה, נפגעה סוללת תותחים שלנו וגם היו הרוגים מירי כוחותינו ובהם, אנשי חוליה טכנית שהכרתי. בבוקר פגשנו את יורם, מט"ק מגדוד 184, עייף וטרוט עיניים שהגיע עם הטנק הפגוע שלו, בו נהרגו טען קשר ונהג. עלינו על הטנק בו נכרו עדיין סימני דם ומוות איציק כטען קשר ואני כנהג. הגענו עם זחלים לנקודת הכינוס של פלוגה ז'  עברנו ליל לחימה איום, לא ממש ידעתי היכן אני פרט לכך שאנו בגזרה המרכזית, מול טלוויזיה. בבוקר הבנו שהמערכת ההידראולית שוב לא תקינה וחזרנו לתיקון מסיבי בטסה.

לאחר התיקון, עם אור ראשון, נזעקנו לאלוף משנה שממש התנפל עלינו ולאחר סדרת שאלות קצרות קבע - פקד שאנו מסופחים ל-600 ונרתם לדוברה לכיוון ה"חצר" במטרת לצליחת התעלה. נסענו שעות בציר "עכביש " הצפוף, נתונים להפגזות בלתי פוסקות בהתקרבנו לתעלה ולירי טילים. (עליהם, למרות שמרבית שרותי היה בסיני לא ידענו דבר וחצי דבר). ביום השני,להיותינו רתומים  לדוברה, בקרבת התעלה, נפגע הטנק בתמסורות ובניגוד לדברי- פקודת המט"ק הזזתי את הטנק בניסיון להתחמק מירי נוסף שהבנתי שיבוא ניסיתי להגיע לקפל קרקע הטנק "עוטר" בחוטי טילים נוספים עד ש"בום" פגיעה נוספת והטנק שבת.

כך, עמדנו כמטרה נייחת ללא יכולת תנועה מרחק קצרצר מהחצר (שנודעה אחר כך כ"חצר המוות") נתונים לאש בלתי פוסקת. באחת ההפוגות , כך חשבנו, יצאנו מהטנק, נתפסנו להפגזה נוספת ואיציק ושני אנשי הנדסה נפגעו. בדוברה היה אנשי מילואים וותיקים ופיקד עליהם סגן צעיר, אמיץ במיוחד, שעמד זקוף בהפגזות ולא נרתע מהירי, ודאג לפנות את אנשיו. (כאן יסופר, כיצד רצתי להזעיק עזרה לאיציק, חובש חי"ר שהיה בקרבת מקום סרב לבוא תחת האש - בדיעבד צדק המסכן - איימתי עליו בנשק והוא נתרצה ובא). איציק נחבש ופונה לאחור. הדוברה נפגעה ועלתה מעט באש, הקצין הצעיר ואמיץ הלב דאג לכיבוי תחת אש ואנו נותרנו רתומים לדוברה ללא יכולת תנועה. יורם יצר קשר שוב ושוב עם הגדוד עד שאלה נמאס להם כנראה ושלחו חילוץ- זלדות של גדוד סיור. אנשי ההנדסה ניתקו את הדוברה מהטנק ולאחר תמרון לא פשוט תחת אש נרתמה הדוברה הכוויה והעשנה לטנק אחר בו גילית נוהג חבר אחר, אילן מטס, והדוברה נעלבת ושרופה עשתה דרכה לחבור לגשר הדוברות שתרם רבות לצליחה.

ברבות הימים גיליתי שהדוברה הזו "שלנו" נשכחה ואני תובע כאן, גם אם בתמצית, את עלבונה. לא ניתן לסיים האמור מבלי לציין כיצד, אנו 3 שריונרים הצטרפנו ללחימה עם הזלדה של המ"מ איציק. ביום 18.10.73 , בצומת "שיק" נפגעה הזלדה אני נפצעתי ושני חברים, מילואימניקים שמחי חיים - יעקב אשבל ז"ל ושמואל גרוס ז"ל נהרגו. חולצתי לאחור, לאחר מסע אימים תחת אש לרבות, הפצצת סוחוי, שהופל, טופלתי בתאג"ד הגדודי משם לרפידים ואחר, לבית החולים באשקלון.

לימים, מעט אחרי הפסקת האש הראשונה, נערכו ראיונות עם פצועים כדי לנסות לעלות על עקבות נעדרים, ראיין אותי אל"מ עם כמתה אדומה, וכשסיפרתי לו שהורדתי דוברה למים, קם ו...הצדיע לי.

שנים רבות חלפו, ופעם, לאחר 30 מהמלחמה, סיפרתי מעט לבני עד כי בני אמר לי כיצד זה אינני מאתר את המחלצים מגדוד הסיור. ניסיתי שוב ושוב, זכרתי את שמו של איציק והיותו קיבוצניק לא היה בכך די ולא הצלחתי. לעזרתי נחלץ חברי ורעי בני ארבל, קצין תותחנים שהיה בגזרה, ובדרך פשוטה, דרך גוגל הגיע לפי המועדים לגדוד 87. הגעתי לאתר הגדוד, השארתי הודעה. ערב אחד, צלצל הטלפון, מהקו עלה קול חם ואבהי, אתה מחפש את הזלדה של איציק? השבתי בחיוב, אני, כך הציג עצמו, ד"ר דני כצנלסון, אני הרופא שטיפל בך בתאג"ד. קיבלתי ממנו את הטלפון של איציק אגם בחו"ל דיברנו שעה ארוכה הצלבנו פרטים ומועדים היה ברור שהגעתי לזלדת החילוץ.

לימים, אומצתי על ידי גדוד 87  - זכיתי.